השלמת ציוד

עברתי אצל דרור מ"לקרדה" בנהריה. קיבלתי שיעור פרטי על תרגולות דייג ועל שאר דברים הקשורים לדייג. השלמתי את הדימוי שאבד לי וקניתי דימוי חדש. נראה לי שישנה שותפות אמיצה בין הדגים ודרור - הם מעלימים דימויים והוא מוכר אותם מחדש שוב ושוב. מחר אחתור ואגרור חכה. אם הים יהיה רגוע מספיק אנסה אולי טכניקה אחרת עם הדימוי החדש.

חלק כראי

ים מדהים. חלק לחלוטין. אין רוח כלל. שמיים מעוננים חלקית. חמים. שיוט היאכטות שתוכנן להבוקר הוזנק והתבטל מספר פעמים, היות ויכולת התנועה היחידה היתה על ידי מנועים וחתירה.

התקנתי את החכה ויצאתי לים על הקיאק בתצורת יחיד. תצורה זו יעלה מאוד בתמרון והתמודדות מול גלים, אך פחות מהירה (דורשת מאמץ רב יותר בחתירה) ועם פחות שמירת כיוון.

החתירה הייתה מהנה להפליא. השקט שמסביב. פכפוכי המים המכים בעדינות את דפנות הקיאק. שחפים. דגים המנתרים ומדלגים (רתיחות בשפת הדייגים). קולות ההתנשפות שלי ממאמץ החתירה.

התקדמתי לכיוון ה"באיות" צפונה מחיפה. הבאיות הינן מצופים גדולים לקשירת אוניות בלב ים. הפעלתי את ה- GPS בסלולרי שלי. כשהגעתי לאיזור הבאיות עצרתי למנוחה. הפניתי את החרטום לכיוון חיפה - להינות מהנוף ומזגתי תה עם ברני מהתרמוס שלקחתי עימי. בדיעבד, התברר לי כי הגזמתי בכמות הברנדי, כך שחלק מהחתירה חזרה היה נעים פחות (קצת הסתחררתי...).

לקראת הכניסה למעגן התחילה מכונת הדייג (רולר) לתקתק - סימן לדג שנתפס. לקחתי את החכה ליד, אבל אז הפסיקה המשיכה. גללתי את החוט וגיליתי לאכזבתי ולדאבון ליבי שהדג קרע את החוט והדימוי (היקר) נעלם ואיננו. טוב שקניתי עוף לארוחת ערב.

עליתי על החוף והכנתי את הקיאק בתצורה זוגית לתומר שרצה לצאת לחתירה, לאחר צופי-ים, עם חברה.

סך הכל חתרתי למעלה מ- 10 ק"מ, במהירות ממוצעת של 5.2 ק"מ לשעה, במהירות מירבית של 7.3 ק"מ לשעה.

הנאה צרופה.

משמר חופים

יום שישי. היום תומר ביקש לצאת עם הקיאק עם חברים. אספתי אותו בבית הספר ועמדתי על החוף, משועמם, משגיח על תומר וחבריו מבלים בהנאה על הים. כשתומר הלך לאימון חתירה בצופי-ים קיבלתי הזדמנות לגעת בקיאק - לנקות ולאחסן אותו. זאת ממש בעייה כשהילדים משחקים בצעצועים של אבא. מזג האוויר היה נפלא ומזמין. מקווה שמחר אפצה עצמי בהתאם.

יציאה מיותרת

יום שבת. רוח דרום-מזרחית נוראית. אין גשם וגם לא נראה באופק. ירדנו בבוקר לים. החבר'ה במועדון זבולון אמרו שהים יהיה הרבה יותר קשה מאתמול. אומנם אין גשם ועננים, אך הרוח חזקה הרבה יותר והים סוער מאוד. גלים גבוהים מאוד התנפצו בעוצמה על המזחים ועל החוף במעגן. נראה כאילו אי אפשר אפילו להיכנס לים. עמדנו מול הגלים חוככים בדעתנו אם יש טעם לרדת למים בכלל. בסוף, לאחר זמן מה של היסוסים ולחצים מהסביבה החלטנו לנסות ולצאת. הגלים המתנפצים הוטחו בחוזקה אל המזחים כך שהיציאה מהם נראתה לא בטוחה. החלטנו לצאת באיזור שבדרך כלל חולי, אך כרגע המים כיסו אותו ואת הסלעים שמסביבו. התלבשנו היטב, הצטיידנו במזון ושתייה חמה וגררנו את הקיאק אל המים. ניצלנו רגיעה זמנית בגלים והורדנו את הקיאק למים, עלינו מהר ונסינו לחתור מאיזור החוף. לפתע הוטח בנו גל ענק וזועם שקטף את הקיאק והטיחו אל הסלעים שמאחור. הקיאק התהפך. אני, בלי להבין אפילו מה קרה, מצאתי עצמי במים בין הגלים הקוצפים. תומר נאחז בקיאק ולא נפל למים. בדיעבד זה היה די מסוכן, כי בקלות יכולנו להיחבט בסלעים בכוח רב ואין אנו חובשים קסדה. בניסיון השני הצלחנו לחתור במהירות ולצאת לדרך. הרוח היתה גבית ועזרה ביציאה ממעגן הקישון. גלי הענק הקוצפים התנפצו על שוברי הגלים שמסביבנו וסחף חזק הורגש. היציאה ממעגן הקישון בעייתית כאשר הרוח היא דרומית. היציאה היא ממול ואדי רושמייה שמהווה מעין מנהרת רוח, ומכת רוח חזקה מכיווניום שונים מצפה מיד עם היציאה מהשוברים. התחלנו לחתור בכוח רב והרגשנו כי אין לנו שליטה על הקיאק וקשה לנו לתמרן אותו - כאילו קיבל חיים משלו. במאמץ ניכר הצלחנו להצפין לכיוון המפרץ. הים היה מבורבר עם גלי ענק (swells) מעל ארבעה מטר. היה ברור שכדאי לחזור (עם הזנב בין הרגליים) - לא נראה הגיוני להמשיך.

בחזרה, חתרנו אל מול הרוח. נדמה היה כי למרות המאמץ המושקע בחתירה לא התקדמנו כלל. עיקר המאמץ היה לשמור על הכיוון. לאחר התשה ניכרת הצלחנו לחזור למעגן. ההתלבטות הבאה הייתה היכן לרדת לחוף. החוף והמזחים נראו כאילו תחת התקפה של גלים גבוהים וזועמים. בחרנו את אחד המזחים שנראה לנו קל לגישה. חתרנו אליו, נצמדנו וקשרנו את הקיאק. פעלנו במהירות. יצאנו בזריזות מהקיאק ופרקנו הציוד. מרחוק ראיתי גל ענק הפונה לכיווננו. ללא מחשבה, אינסטקטיבית, הרמתי בכוח רב את הקיאק והנחתי אותו על המזח. באותה השנייה ממש, גל ענק היכה את המזח ושטף אותו ואותנו לחלוטין, אך הקיאק לא נפגע. היינו מותשים. ישבנו על החוף ושתינו תה עם עוגיות.

לקחים ומסקנות: ההחלטה לצאת ביום כזה לא הצטיינה באחריות רבה - סיכמנו שלא נצא יותר במצבי קיצון; התברר לנו שחסר לנו ידע וניסיון בחתירה תחת רוח חזקה וזרמי ים - כדאי לקחת קורס; אין לנו ידע וניסיון ביציאה לים עם גלי חוף גדולים וחזקים - כדאי לקחת קורס.

היתרון היחידי של אותו היום הוא שחזרנו מוקדם יותר הביתה ויכולתי לנגן על הסקספון ללא לחץ זמן - האמת, כיף אמיתי.

רוגש עד סוער

יום שישי. לתומר אין צופי ים היום (חנוכה). החלטנו לצאת עם הקיאק ומקל הדייג לפני הצהריים. הצטיידנו במזון, שתייה וביגוד מתאים למזג האוויר הקדורני, האפור והגשום שהמתין לנו. נאמר לנו בחוף שהים גלי מאוד, וסופה קשה עומדת להיכנס תוך מספר שעות. בקיצור שניזהר.
הים נראה רע, רוח חזקה וגשם. לא ויתרנו והתמדנו בהחלטנו לצאת לים ולגרור חכה. האמת, אין לי מושג אם ניתן בכלל לדוג בים סוער - אולי הדגים מסתתרים במצולות? צריך לברר.

הרכבתי את המכונה (רולר) על מקל הדייג והתקנתי על הקיאק, סדיוק מאחורי. אבטחנו את יתרת הציוד ויצאנו. עקב הגלים הגבוהים יצאנו מהמזח ולא מהחוף, כהרגלנו. התחלנו בחתירה במהירות איטית על מנת להתחמם. לאחר מספר מאות מטרים התקנתי את בובת הדג (דמוי). לא ידעתי איך לקשור את הבובה אז אילתרתי כמיטב יכולתי. למען האמת די הסתבכתי עם הציוד והחוטים (טוב, פעם ראשונה..).

יצאנו מהנמל והתחלנו לחתור במרץ לתוך מפרץ חיפה, בכיוון צפון כ שלושה קילומטר מהנמל. הגלים החלו לגדול ולגדול. היו אלו גלי אורך ענקיים בגובה של 4 עד 5 מטר. התחושה היתה מדהימה. אנחנו על קליפת פלסטיק קטנה ומולו צומחים "בנייני ענק" מעין קירות גבוהים ההולכים ונבנים ממול, ואז מעלים אותנו עליהם ומורידים בחזרה וחוזר חלילה. זה היתה מפחיד ומרגש כאחד. בשלב מסויים תומר הציע להתחיל לחזור. בכל זאת, גלי ענק ואנחנו לבד בלב ים על חתיכת פלסטיק.

החזרה היתה כנגד רוח דרומית חזקה, אך מידי פעם "תפסנו גלים" והואצנו במהירות רבה לכיוון המעגן. חתירה קשה ומאומצת כנגד רוח וגלים, אבל עבדנו בקצב אחיד והתקדמנו יפה - הרגשנו נהדר.

בכניסה למעגן, נתפס הדמוי במשהו ואיבדנו אותו (בדיעבר הקשר שקשרתי לא התאים לחוט דייג). לשמחתי זיהיתי אותו צף על המים מספר מטרים מאיתנו. תומר יצא עם הקיאק ואסף אותו. זה נראה די מגוחך היות והוא חתר הפוך - ישב על הירכתיים וחתר לכיוון הדמוי האבוד. חזרנו בשלום, בזמן ועם כל הציוד. לאחר מספר דקות, בעודנו שוטפים את הקיאק והציוד פרצה הסופה וגשם שוטף החל לרדת.

לסיכום: פעם ראשונה עם ניסיון דייג בגרירה - הופקו לקחים והפעם הבאה תהיה מוצלחת יותר; דגים אין - מזל שקניתי בסופר; חתרנו את המרחק הגדול ביותר עד כה (במזג אוויר סוער) - כ 7 קולומטר; חווינו מקרוב את הגלים הגבוהים ביותר עבורנו אי פעם - מלא הוד ומפחיד.

בבית, מרגישים כל שריר בגוף, אמר תומר "זה היה היום הכי כיפי בחיים שלי...".
אין מה להוסיף... זה אומר הכל...

לראשונה בחיי יש לי מקל דייג (חכה?)

כצפוי, התקדמנו לשלב הבא - דייג מקיאק. בעצם, עדיין לא הגענו לכדי דייג אלא בהצטיידות לקראת... לאחר חקירה ובדיקה החלטתי לבקר בחנות דייג בנהרייה (לקרדה) וללמוד מקרוב את נושא הדייג מקיאק. בעל החנות, מסביר הפנים (ותודה על הקפה), דרור, לימד אותי כל שאני צריך לדעת לדעתו על נושא הדייג (כדייג מתחיל כמובן). אז כעת אני מכיר את התיאוריה הבסיסית. השיעור הראשון שלמדתי הוא שדייג הוא עניין יקר. השיעור השני הוא שהעניין יילך ויתייקר עם הזמן.
הפילוסופיה הבסיסית של דרור היא להשקיע בהתחלה את המינימום ההכרחי ברכישת הציוד, על מנת ל"התאמן" על ציוד זול יחסית. פילוסופיה נכונה לטעמי.

אז מה יש לנו... מקל דייג רב-תכליתי לדייג מקיאק מתוצרת Levelwind, מכנות דייג אוקומה, שני דימויי דג לגרירה (בהיר וכהה), שני דימויים לג'יגינג וקופסא קטנה לציוד. אני את שלי עשיתי, עכשיו הגיע תור הדגים לבצע את חלקם ולהיתפס.

נניח שאצליח לדוג משהו, הרי בסוף זה יקרה, אז השאלה הבאה תהיה "מה לעזאזל עושים עם זה?" לנקות דג אני לא יודע (נראה לי די מגעיל), אז האפשרויות הן כדלקמן: ללמוד לנקות (איכס), להחזיר לים (די אדיוטי), למכור (למי?) או לשלם למישהו שינקה. טוב, כל דבר בעיתו - קודם כל שנדוג משהו.

בעצם...

הקיאקים הוא עניין חדש אצלי. למען האמת לעולם לא נמשכתי לים. בהיותי חי"רניק "מקצועי" ביליתי רבות משנותי בהליכה מאומצת, בטיפוס על צוקים או גלישה מהם, בשינה במדבר תחת כיפת השמיים לאחר יום הליכה מפרך וכו' וכו'. הים מעולם לא היווה מקור הנאה עבורי - חוף הים הנו מקום שהולכים אליו עם הילדים בשבתות או מקום נפלא להטסת עפיפוני קרב.

עבור תומר, לעומת זאת, הים הוא מרכז חיים. אולי בגלל הגנים ההולנדיים שלו ואולי על מנת להצדיק את הדרכון ההולנדי שלו. ההולנדים כידוע הנם יורדי ים משובחים עם מסורת אינסופית הקשורה לים. תומר מסוגל לבלות שעות על הגלים - בחתירה, שיוט או סתם לנוע מעלה ומטה. צופי הים מהווים עבורו מרכז משמעותי של הנאה ועניין, כמו גם שעות השיוט במסגרת בית הספר (בית הספר הפתוח בחיפה). דרך תמר התחלתי להתייחס אל הים בצורה שונה. לפתע השילוב של ים, גלים, מיומנות ומאמץ גופני נראה לי הגיוני ואפילו מפתה. כך נולד רעיון הקיאק. ברגע שעלה הרעיון לאוויר לא ניתן היה יותר לדחותו (הלחץ של תומר, כמו גם הדחף שלי - ואולי בסדר ההפוך).

התחלתי ללמוד ביסודיות את העניין באמצעות המבחר האינסופי של אתרים הקשורים לנושא בארץ ובעולם. כמו כל נושא שאני עוסק בו אני אוהב ללמוד ולחקור את התיאוריה ביסודיות לפני קבלת החלטות. קפצתי ל"קפטן ג'ק" למשש את הקיאקים ולהתייעץ ויצאתי כבעליו הגאה של קיאק - Tequila, קיאק "לגו" חדיש מתוצרת שבדיה. הקיאק הנו מסוג ישיבה עליונה שמורכב משלושה חלקים. ברצוננו זה קיאק קצר ליחיד, ברצוננו קיאק ארוך לזוג. כל הרכב מגלם תכונות שונות לחלוטין. הקצר קל לתמרון ומתמודד נהדר עם גלים ורוחות, הארוך מהיר הרבה יותר ושומר על כיוון בצורה טובה יותר. שניהם יציבים ונוחים להפליא. הבחירה בקיאק ישיבה עליונה (בניגוד לקיאק ישיבה פנימית) התבססה על מידת התאמתו למזג האוויר הישראלי, אופן הפעילות והבילוי הצפויים ועל כך שניתן להשיטו ללא קורסים ואימונים מורכבים. קיאק לכל המשפחה.

החתירה הנה המרכיב החשוב ביותר בקיאק. המשוט וגוף החותר הם מנוע הקיאק. השיטה מתבססת על עבודת אגן ורגליים, ולא כפי שניתן לחשוב - עבודת ידיים. חתירה נכונה מאפשרת ניצול טוב של האנרגיה המושקעת, מספקת התקדמות מהירה ויציבה ומונעת בתכווצויות שרירים מיותרות ומזיקות.

נראה לי כי אני כבר נגוע בחיידק הקיאק - לא יאומן. אני כבר מתכנן כמובן את רכישת הקיאק הבא. הפעם קיאק מקצועי ליחיד, פחות סלחני, אך עם ביצועים טובים יותר. תומר מתעניין בנושא הדייג מקיאק. בעייה. אין לי מושג איך לדוג ואיך לטפל בדגים, אך בקצב שבו הדברים מתפתחים לא אופתע אם בקרוב אאלץ להתמודד עם הוצאת קרסים מפה של דג.

סערה

התעוררתי מוקדם כמו בכל שבת. השרירים עדיין כואבים קלות. זכר לחתירה המאומצת של אתמול. השמיים קודרים וגשם לא חזק יורד ללא הפסק. התלבשתי בהתאם ויצאתי לטיול הבוקר עם אריסטו. חזרתי מהר מהרגיל הביתה לכוס קפה חם של בוקר. התחלתי בהכנות השגרתיות של ארוחת הבוקר. ארוחת בוקר של שבת. מסורת. אני מאוד אוהב את שבת בבוקר. בעיקר את השעות לפני שבני המשפחה מתעוררים. קפה חם. שקט. רגיעה.

תומר ואורן יוצאים הערב לטיול של שלושה ימים לאזור תמנע והרי אילת במסגרת חוגי סיור. אצטרך לחזור הביתה מוקדם על מנת לארגן להם את התיקים והציוד. "המומחיות" שלי, כפי שנוהגת ליסט לומר ומשחררת עצמה ממטלה זו.

רוח וגשם. תומר ואני ברכב לאחר ארוחת בוקר של שבת. כמו כל שבת, אני מסיע את תומר לצופי ים. בדרך כלל, אני חותר עד 14:30, עד מסדר הסיום של צופי ים. ואז, לאחר ארוחת צהריים קלה אנחנו חותרים ביחד, אם כי לאחרונה תומר מעדיף לצאת לבדו או עם חבר. היום נאלץ לחזור הביתה מוקדם, מיד לאחר מסדר הסיום.

תומר נפרד ב'יאללה ביי' ואץ לענייניו. התבוננתי בים תוהה ביני לבין עצמי אם לצאת או לא. הסערה כבר כאן. רוח דרומית חזקה, למעלה משלושים קמ"ש, עם משבים פרועים של למעלה מחמישים קמ"ש. הים מבורבר עם קצף. מרחוק ניתן לראות את הגלים המתנפצים בעוצמה על השוברים ויוצרים ים של קצף לבן. השמיים שחורים והגשם מצליף בחוזקה בפנים.

החלטתי ללבוש את בגדי החתירה, להכין את הקיאק ואז להחליט באם לצאת או לחזור הביתה לתנור החם. הרכבתי את הקיאק ליחיד. ביום כזה הוא יקנה לי כושר תמרון טוב יותר ויכולת טובה יותר להתמודד עם הגלים. מזג האוויר לא נרגע והגשם והרוח התחזקו. החלטתי לצאת - לחתור כשני קילומטר לתוך המפרץ ולחזור. גררתי את הקיאק למים. גלי חוף חזקים. אהיה חייב להתנתק מהחוף במהירות כדי למנוע מהגלים להטיח בחוזקה את הקיאק על הסלעים. המים היו חמימים יחסית לטמפרטורה החיצונית. בחוץ 14 מעלות עם רוח חזקה. המים מעל 21 מעלות. לבשתי מכנסי חתירה, חולצת פליז-לייקרה ומעיל חתירה אטום. חבשתי כובע פליז חם שהגן על ראשי ואוזניי. לאחר ההתנתקות מגלי החוף, בתוך מתחם שובר הגלים ההתקדמות היתה מהירה ונעימה. הקור בעצמותי התחלף בחמימות הנעימה הנוצרת מהמאמץ הגופני. הורדתי קצב. יש לשמור כוחות לחזרה נגד הרוח. עם היציאה מתחום שובר הגלים התחלתי להרגיש את הים. התחזית דברה על 'רוגש עד סוער' עם גלים של 2.5 מטר ועד 4.5 מטר. השילוב של גלים גדולים, המורכבים מהרבה גלים קטנים הנו מוזר. מצד אחד מאבק רציף עם הגלים הקטנים המתנפצים את חרטום הקיאק ומתיזים רסס ים על פרצופי שמשתלב בגשם הצולף על פני, ומצד שני עליות וירידות על רכסי גבעות הגלים הגדולים. לאחר חתירה צפונה של למעלה משני קילומטר בקצב ממוצע של 2.5 קמ"ש (על פי ה- GPS שאני נושא עימי).הפניתי את חרטום הקיאק דרומה לכיוון חיפה. עמדתי בנקודה זו, כשהקיאק מסתובב לללא שליטה עולה ויורד בפראות על הגלים. הרוח והגשם בפרצופי. אכן, רוח חזקה. תחושה מוזרה. מסביבי אין כל כל פעילות. אין אוניות, אין מפרשיות. כלום. ים אפור, קוצף וריק. תחושה מדהימה. לבד, על קליפת פלסטיק אדומה. חיפה ממולי, אפופה בענני גשם. גלים גבוהים המתנפצים בעוצמה על שוברי הגלים באופק. תחת הלבוש המתאים שלבשתי לא הרגשתי את הקור והרטיבות. התרוממות רוח. קשה להסביר זאת במילים. הגלים הלכו וגבהו ופרצי רוח חזקים אותתו לי שעדיף לחזור. החלטתי לחתור בעוצמה אך לבצע הפסקה של שתי שניות בין ימין לשמאל. לא להתעייף מהר מידי בחתירה אל מול הרוח והגלים.

החתירה חזרה היתה סיוט. משבי רוח עזים ופתאומיים מכיוונים לא צפויים מחייבים מאמץ ניכר של הרגליים. השליטה בקיאק יעילה יותר אם היא מתבצעת בעזרת הרגליים והטיות גוף. הרוח הדרומית כאילו דחפה אותי אחור. והגלים הנשברים אל חרטום הקיאק מרססים אותי במי מלח קוצפים. אני מתחיל להרגיש את השרירים. מאריך ההפסקות בין חתירת ימין לשמאל, אך מבצע כל חתירה בעוצמה ובכוח רב. משטר הרוחות והגלים לרגלי הר הכרמל הוא מיוחד. ההר מסתיר את הרוחות הדרומיות הנאלצות לנוע מסביבו או לתעל עצמן בחוזקה דרך הואדיות הפתוחות לים. התוצאה הנה שכיווני הרוח ועוצמתה משתנים תדירות. חציית שובר הגלים דרשה מאמץ גדול יותר. משום מה הכניסה לאזור המוגן הייתה רוגשת וקוצפת אפילו יותר. עבדתי בקצב אחיד. נשמתי ומלאתי את הריאות וחתרתי בימין תוך נשיפת האוויר בחוזקה. מלאתי הריאות וחתרתי בשמאל תוך ריקונן מאוויר בנשיפה חזקה. מסביבי הכל שומם. אין כל תנועה פרט לגלים.

עליתי על החוף מותש. השרירים רעדו מהמאמץ, הריאות נשפו בכבדות אך הלב גאה מאושר. הילד שבי השתחרר.

השקט שלפני הסערה

בחדשות הודיעו כי מזג האוויר ישתנה במהלך היום ויעשה חורפי וסוער. הגיוני, מחצית דצמבר. החמימות הנעימה של עונת המעבר עשויה לעתים להטעות. הסערה בדרך, ללא כל ספק. היום אמור להיות יום עמוס במיוחד. את הבוקר אעביר בבישולים לקראת ערב החנוכה. בערב יגיעו אחי ומשפחתו ובנותיי הבוגרות עם בני זוגן. יחד איתנו נהיה 14 איש. ערב חנוכה ראשון ללא אמא. תמיד היינו 15 איש. אחר כך, אקפוץ לבית הספר ואהיה עם אורן באירועי החנוכה שיתמשכו לאורך כל יום הלימודים ומשם אקח את תומר ונרד לים - לתומר יש אימון חתירה בצופי-ים במסגרת נבחרת החתירה שלהם לתחרות הארצית. מקווה ששנינו נספיק לחתור ביחד לפני האימון והסערה. אחר כך אטוס במהירות הביתה ואסיים ההכנות לאירוח ערב החנוכה. את הערב נבלה בחיק המשפחה והרבה נרות, לביבות וסופגניות.

כמתוכנן אספתי את תומר ומיהרנו לים. הכנתי מבעוד מועד צידנית קטנה עם כריכים ופירות, כמו גם תרמוס תה חם וחטיפי בריאות. הגענו למעגן הקטן בקישון, המשכן של צופי ים, עמותת זבולון חיפה ועוד מספר עמותות שייט. הים נראה מבורבר ורוח דרומית חזקה נשבה. לא היה קר. תומר ביקש לאכול צהריים על הקיאק. הרכבנו את הקיאק הזוגי במהירות. הקיאק שלי, דגם טקילה, מתפרק לשלושה חלקים וניתן להרכיבו כקיאק ליחיד או כקיאק זוגי. לבשנו את בגדי המגן ושעטנו למים. לתומר אימון ב- 14:30. התחלנו בחתירת חימום נינוחה יחסית. עם היציאה ממעגן הקישון לכיוון מפרץ חיפה הים נעשה רוגש יותר ויותר. החלטנו לחתור כשני קילומטר לתוך המפרץ ואז לסעוד את ליבנו. הפנינו את חרטום הקיאק שעלה וירד על הגלים לכיוון חיפה והאכלנו בשתיקה. עם סיום הארוחה הקלה הוצאתי את תרמוס התה, מזגתי לתומר ולי וישבנו לנו נעים מעלה ומטה עם הגלים, שותים תה חם ונוגסים בחטיפי בריאות. לפנינו נוף מדהים - חיפה באפור, מאחורינו חשרות עננים מאיימות.

תמונה סוראליסטית. קיאק אדום קטנטן הנע ללא יד מכוונת על הגלים האפורים כשמסביבו רק ים וים, ועליו מבוגר ונער צעיר השותים בנינוחות תה חם ומהביל. רגעים כאלו מייצרים חיבור חזק בין אב לבנו - ללא מילים. פשוט. אב ובנו על קיאק קטנטן בים רוגש, שותים תה חם בשקט שלפני הסערה.

שברתי את הרגע הקסום והצעתי לחתור במהירות לחוף. תומר ביקש לתת קצב. הסכמתי. התחלנו בחתירה מאומצת לכיוון המעגן. הרוח הדרומית נשבה בעוז בפנינו והגלים הרוגשים התיזו מי מלח לפרצופינו בכל פעם שחרטום הקיאק פילח אותם. נראה היה כאילו אנחנו לא מתקדמים. הרוח העזה וסחף הגלים דחף אותנו לכיוון צפון, בעוד היעד הנו בכיוון דרום. מסביבנו החלו הגוררות לגרור לנמל את דוברות הענק המבצעות סקרים גיאולוגים במפרץ. אכן, סערה ממשמשת ובאה. הגוררות יוצרות גלי ענק המטלטלות בפראות את הקיאק. לא הורדנו קצב והמשכנו לחתור כאילו אין מחר. החתירה המתואמת האיצה את הקיאק שנלחם בגלים ויכל להם - תחושה נפלאה. הייתי גאה בתומר. כיצד חתר ללא לאות, נותן קצב אחיד, מול מסך הגלים והרוח. לאחר כ- 20 דקות חצינו את קו שובר הגלים, והמשכנו ביתר קלות לכיוון החוף.

תומר מיהר לאימון החתירה ואני לשטיפת ואחסון הקיאק. שעתיים אחר כך, נסענו שותקים לכיוון הבית. השמיים קדרו, הרוח התגברה וטיפות ראשונות החלו לרדת, אך את התרוממות הרוח של שנינו ניתן היה לחוש בקלות.