על קיאקים וקצת על הא ועל דא: הקפת האי מילוס. אוקטובר 2011

לאחר סיום הטיול לקפריסין בשנה שעברה, הציע אבי שבשנה הבאה נקיף את מילוס. מילוס, אי יווני בדרום-מזרח הים האגאי, המשופע באתרים אטרקטיביים וטבע משגע. החבר'ה ביקשו ממני לארגן את המסע ואני הסכמתי.

מילוס הנו האי היחידי ביוון עם אפשרות לשכירת קיאקים, ולא בכדי. האי הלא גדול (היקפו כ-120 ק"מ) מהווה ריכוז מרשים של אטרקציות טבע. האי מיושב בדלילות, כ-5,000 תושבים המרוכזים במספר עיירות קטנות. האי הנו תוצר של פעילות געשית ועל כן נופיו ייחודיים. באי אינספור מערות ומנהרות המאפשרות חתירה מתחת ליבשה, גני-סלעים המהווים זירת משחק לקיאקיסטים, איים שכנים היפים בפני עצמם, ועוד כהנה וכהנה דברים טובים. לאי הסטוריה מרשימה עם הרבה כובשים ומלחמות. באתונאים, הספרטנים, הרומאים, הביזנטים, הטורקים, הגרמנים ולבסוף האנגלים. פרסומו העיקרי של האי הגיע מהפסל ונוס ממילו שנמצא בו, כשריד לתרבות מפוארת שבעברו. ללא נקודה יהודית אי אפשר. באי ישבו יהודים בתקופה הרומית.

רוב פרנסת האי הינה על המכרות (הסיבה לכך שהוא נכבש פעמים רבות על ידי אומות שחמדו את המכרות) של גופרית, ביטומן ועוד מחצבים שונים. תיירות הפכה לענף מכניס רק בשנים האחרונות ועל כן האי אינו נגוע ונשאר אוטנטי.

ההכנות התחילו לפני חודשים רבים. הקבוצה המקורית היתה גדולה וכללה את אבי, רונן, ניסים, צביקה, קובי, לירן, תומר, אברהם, איתן ואותי. הנחנו שהבמשך נצרף עוד מספר חברים. המשימה הראשונה היתה לשריין תאריכים. ההחלטה נפלה על סוכות. אוקטובר 2011. סיכמתי תאריכים עם רוב, בעל מועדון הקיאקים באי. המשימה הבאה היתה ארגון והזמנת טיסות. כאן התחילו בעיות. בעוד שעבורינו זה "בחגים" ובשיא העונה, אצל היוונים זה מחוץ לעונה. התוצאה היא פחות טיסות פנימיות ופחות טיסות ומעבורות בכלל. לבסוף נאלצתי לבחור מסלול פתלתל. טיסה לקפריסין, משם לאתונה, משם נסיעה לפיראוס, משם מעבורת של 4:30 שעות למילוס. יום שלם של טרטור. לעומת זאת החזרה היא בטיסה מהאי לאתונה - קפריסין - ישראל. הרבה יותר פשוט.

נפגשתי עם הדס פלדמן, קיאקיסטית בעלת שם עולמי, וביקשתי אותה ללוות אותנו למילוס, כפי שעשתה מספר פעמים בעבר. לשמחתי היא הסכימה.

במקביל התחלתי לעבוד על הכנת "ספר מסע" הכולל רקע כללי על האי, טופוגרפיה, היסטוריה, אתרים, מזג אוויר ועוד מידע חיוני או מעניין. הספר כלל גם רשימות ציוד מומלצות וטבלת ארוחות ומצרכים לקניה. התקציב שנקבע לכל המסע, לרבות הקיאקים, מדריך, תעבורה ותזונה, הנו 5,000 ש"ח לאדם.

עוד אני מארגן את המשלחת, התחילו החברים לנשור. למעשה בשבוע אחד נשרו אבי, ניסים, קובי, רונן וצביקה. כל אחד וסיבותיו המוצדקות. עבודה, סיבות משפחתיות, כלכליות וכדומה. היה הכרח לגייס עוד חברים. העדפתי לגייס מהמעגל הקרוב. צירפנו את גדי, עמי, עודד (המורה של תומר) ואת זאב. גם הדס הודיעה לי שלמרות רצונה ועקב התחייבויות חדשות שצצו לה, אין ביכולתה לצאת עימנו. היא הציעה לצאת עם רוד בעל המועדון או עם אחד ממדריכיו. וכך סיכמתי עם רוד.

במקביל צריך היה לחפש ולהזמין טיסות (זולות ככל האפשר, למרות החג), להזמין כרטיסים למעבורת, לטפל בהזמנת מלון במילוס ועוד כהנה וכהנה.

כחלק מהכנת "ספר מסע" חקרתי את נושא מזג האוויר. לשמחתי מזג האוויר באוקטובר אמור היה להיות מעולה ומתאים מעין כמוהו למסע קיאקים. גם על פי המלצת רוד, בעל מועדון הקיאקים באי. באוקטובר, על פי הסטטיסטיקה של 12 שנה, ישנם בממוצע 1.9 ימי גשם - 10 מ"מ בממוצע, טמפרטורת יום נוחה של למעלה מ-20 מעלות, טמפרטורת לילה נעימה של כ-17 מעלות ורוחות לא חזקות העלולות להגיע עד ל-20 קשר במקרים מסוימים – בקיצור, סיכוי גבוה לגן עדן של ממש.

בינתיים המשיכו הפרישות ואיבדנו את עודד וזאב. המשלחת הסתכמה באברהם, לירן, איתן, עמי, גדי, תומר ואנוכי.

כיומיים שלושה לפני היציאה התחלנו להבחין בסדקים בחומת גן העדן. מזג האוויר משתנה ונראה כאילו סופה צפונית אמורה להיכנס בדיוק כשאנחנו נהיה שם, באי. לא נורא, שכנענו עצמנו. תחזיות מטבען הן לא מדויקות וודאי שלא בעונות המעבר. ליתר ביטחון העברנו הודעה לחברי המשלחת להצטייד בבגדי חורף. שיהיה.

יום לפני הנסיעה ערכתי קניות על פי רשימת הקניות שהכנתי. קניתי רק את אותם דברים שהנחתי שלא נוכל למצוא במילוס. למשל תמרים, טחינה, חומוס גולמי, בורגול, קוסקוס וכדומה. כמו כן, בהמלצת גדי, קפצתי לחנות טבע וקניתי 2 קילוגרם של פתיתי (בעצם קוביות קטנות) של סויה יבשה, שקיבלה את שמה מכאן והילך כ"בונזו" עקב הדמיון למאכל הכלבים. בדיעבד, קניה מוצלחת מאוד.

תכנית הנסיעה המסורבלת הפכה בדיעבד ליתרון, כי אחרת לא היינו מגיעים לאי. כזכור, התכנית הייתה לטוס מוקדם בבוקר ללרנקה, ולהמשיך לאתונה. הגעה בסביבות 12:00. מעבורת היוצאת מפיראוס בשעה 16:00 תיקח אותנו למילוס. הפלגה נעימה של כ-4:30 שעות. לוח הזמנים מרווח דיו על מנת לאפשר תקלות. אגב, טסנו עם נתיבי האוויר הקפריסאיים כי בחלופה היוונית לא היה מספיק מקום לכולנו. בחרנו במעבורת כי באותו היום לא תוכננו כלל טיסות לאי.

הטיסה ללרנקה עברה חלק (פרט לכריך המיונז המזעזע שקיבלנו ונקבל עוד הרבה בהמשך). התקלה היחידה שהתמודדנו עמה בבן-גוריון ולרנקה הייתה החכה הקצרה של לירן. מסתבר שלא ניתן לשאת אותה ביד. בבן גוריון הצלחנו לשכנע, אך בלרנקה הם היו קשוחים הרבה יותר ולירן נאלץ היה לצאת, לשלוח את החכה כמטען חריג ולהתפלל שהיא תגיע בשלום.

בלרנקה התחילו התקלות. מסתבר שעיצומי פקחי הבקרה האווירית ביוון משפיעים על תנועת המטוסים במזרח הים התיכון, ובעיקר על תנועת המטוסים ליוון. חיכינו לטיסה לאתונה. חיכינו, חיכינו וחיכינו. המטוס לא הגיע ולאף חד לא היה מושג מתי תצא הטיסה, אם בכלל. הזמן נקף והתחלנו להבין שהסיכוי שנגיע לפיראוס, למעבורת, עד שעה 16:00 הולך והופך קלוש. לאחר כשלוש שעות איחור התחילה פעילות ותנועה בדלפקים והתברר לנו שהטיסה באמת יוצאת. הסיכויים להגיע לפיראוס בזמן הפכו לקלושים, אך חייבים לנסות.

נחתנו באתונה מהר יותר מהמתוכנן (הטייס טס מהר יותר כדי לפצות במשהו על האיחור). הגענו לאתונה ואצנו רצנו החוצה כדי לתפוס מונית ולדהור לפיראוס. נשארה לנו פחות משעה והשעה היא שעת העומס בכבישים. סיכויים קלושים כבר אמרנו? להפתעתנו התברר לנו כי מתקיימת שביתת תחבורה מלאה. אין מוניות, אין אוטובוסים ואין רכבות. פשוט לא יאמן. ניסינו את כוחנו באיתור נהגים פרטיים (חפארים) ונהגי לימוזינות פרטיים. לבסוף הצליח גדי "לחטוף" נהג מיניבוס (חאפר בהגדרתו) שנשא ונתן עם קבוצת יפנים. הסברנו לנהג שחייבים להגיע לפיראוס עד 16:00 הוא פקפק ביכולתו, עקב שעת העומס, אך הבטיח לא לחסוך מאמצים.

הלחץ בין חברי הקבוצה הלך וגדל. התחילו הבדיחות השחורות ומחשבות על היכן נבלה את הלילה. בפיראוס או באתונה?

בינתיים, נהגינו השתדל להגיע בזמן, כהבטחתו, ותמרן בזרירזות מעוררת כבוד בין המכוניות והטורים בדרך לפיראוס. פיראוס נראית כמו מחנה פליטים לאחר הפגזה. זאת לא הפעם הראשונה לי בעיר ותמיד היא מעלה בי זכרונות מהשירות בעזה.

הלא יאומן קרה והנהג הצליח להגיע למזח כדקה לפני היציאת המעבורת. החבר'ה על מטענם וכבודתם רצו לכבש המעבורת ואני רצתי למשרד הכרטיסים לאסוף את הכרטיסים. אספתי את הכרטיסים במהירות ורצתי לכבש המעבורת בדיוק ברגע בו צריכה היתה לצאת. הזוי. כמו בסרט אמריקאי זול. הכל ברגע האחרון.

ההפלגה במעבורת היתה נעימה מאוד. עם היציאה עלינו על הסיפון. העננים המתקדרים בצפון, הים העולה והרוח יותר מרמזו על העתיד לבוא. בפנים המעבורת המהודרת שתינו שוקו חם, ישבנו בנוחיות, פטפטנו בהקלה לאחר שעות המתח שעברנו, עדיין מתקשים להאמין כי הערב נהיה במילוס.

בדרך לאי עצרה המעבורת, שנעה במהירות גבוהה ומרשימה, באיים שכנים והעלתה והורידה נוסעים ומכוניות. לבסוף, בשעה המיועדת ירדנו באדמאס שבמילוס שמחים וטובי לב. תוך דקות הגענו רגלית למלון מילוס באי. המלון שרוד הזמין עבורינו. כניסה קיבלה את פנינו סופייה. אשה מלאת גוף וחייכנית הלהוטה לשרת ולהשביע רצון. יחש מהר קיבלנו את המפתחות ועלינו לחדרים. חדרים נוחים ונעימים עם מזגן ומרפסת בכל חדר. צלצלתי לרוד להודיע על הגעתנו. רוד הודיע לי שהוא שולח את דייב, המדריך שילווה אותנו. דייב, בחור אנגלי (גבול סקוטלנד) הנו בחור בשנת החמישים, פנסיונר מהמשטרה, קיאקיס מושבע עם נסיון בים הפרוע של אנגליה-סקוטלנד והרבה נסיון במילוס אתרים אחרים בעולם.

נפגשנו עם דייב בלובי. עשינו הכרות הדדית. דייב הסביר את התחזית המעודכנת. צרות. איפה הסטטיסטיקה ואיפה המציאות. צפויות רוחות צפוניות ברמה של 6 (מעל 30 קשר, או 60 קמ"ש), יהיה קר, גשום - סופה חורפית. עקב כך הוחלט לחתור בתנועה כנגד כיוון השעון, על מנת שלא לקבל את הרוח הצפונית במלוא עוזה מהצד. הצפי היה שכשנתחיל לנוע בצד הצפוני, הרוח תיחלש ומזג האוויר ישתפר. נראה מסלול הגיוני. דייב תדרך לגבי דברים שונים הנוגעים לחתירה והציוד. סיכמנו להיפגש ב-8:00 עם פתיחת הסופרמרקט כדי להמשיך ולהשלים את ההצטיידות במזון.

לאחר התדריך, הלכנו כולנו לארוחת ערב יוונית ראשונה באת המסעדות המקומיות. מקומם של הסלט יווני והסיזיקי לרבות הבירה המקומית, לא נפקד. מרוצים ועם בטן מלאה הלכנו לישון.