כמידי שנה, בסופ"ש האחרון של יוני, יצאנו עם כל בית הספר הפתוח לחורשת טל. שישי-שבת. הילדים מחכים לזה מתחילת השנה. ההורים ממש לא. במידה מסויימת זה הפך לעינוי שנתי. לרבוץ על הדשא יומיים, ללא שום דבר מעניין לעשותו, כמו לחתור על קיאק. לדאוג שהילדים יהנו. לבשל לכולם. לאכול. לשתות יין ובירה. לאכול. וחוזר חלילה.
הגענו מוקדם יחסית ביום שישי. בחרנו פינה טובה. קרובה לשירותים ולמקררים. קרובה למים. דשא. מספר עצים שיצלו לאורך כל היום. מבודד יחסית - להימנע מההמולה. הקמנו אוהל. פרסנו מחצלות. זהו. עד מחר בערב.
שמעתי המון ג'ז. קראתי ספר. קראתי מגאזיני קיאקים. הכנתי אוכל. פטפטתי עם מכרים. אני ממש לא רגיל לשבת, להתבטל ולא לעשות דבר. מזל שהים היה גרוע. כך לא הרגשתי שאני מחמיץ משהו.
ירון, אחי, יצא עם לירן על האדוונצ'ר שלי. נתתי לו גם את ציוד הדייג. הים אכן היה גבוה, אך הם נהנו בכל זאת.
הילדים נהנו עד השמים. עזבנו בשבת אחרי הצהריים. עד לשנה הבאה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה