אתמול, יום שישי, אספתי את תומר כרגיל מבית הספר. זו השבת הראשונה לאחר הורדת הגבס. החלטנו לצאת עם הטקילה, הקיאק הזוגי. מזג האוויר לא ממש הסביר פנים. רוח דרומית חזקה - דהיינו החתירה בחזרה תהיה מאומצת. הים היה גלי למדי, אבל לא בצורה הפוגמת בהנאה. יצאנו צפונה לכיוון שובר הגלים של מעגן הקישון. עם היציאה זיהינו שלושה קיאקים הגוררים מקלות דייג בפתח הנמל. חתרנו במהירות והצטרפנו לצורך היכרות. אלו היו שלום, טוביה ודורון, שיצאו מקצה השובר של מספנות ישראל. הצטרפנו אליהם וגררנו לאורך השובר הלוך וחזור מספר פעמים. ראינו דגים מעופפים וקופצים לאורך המסלול אבל לא הצלחנו בדייג - כרגיל. טוביה תפס טונית לא גדולה, דורון תפס אבו-נפחא ושלום שבדרך כלל מצליח היטב לא הצליח הפעם. החתירה בחזרה עם ערב הייתה מאומצת, כצפוי עקב הרוח הדרומית החזקה.
הבוקר,שבת, יצאתי עם לירון. החלטנו לגרור בפתח הנמל, לנוע צפונה ואז לשבור מערבה לבת גלים. הים היה גלי, אבל מזג האוויר נחמד. החלטתי להשתמש בדימוי ראש אדום שנגרר בעומק מטר - די גבוה. בפתח הנמל, כמה דקות לאחר היציאה, הרגשתי תקיפה על הדימוי. מאוחר יותר נראו סימני השיניים, על הדימוי, האופיניים לטוניות. בכל מקרה הדג הצליח לחמוק. המשכנו בחתירה לכיוון צפון. אני התקדמתי ש- 200 מטר לפני לירן. לפתע הרגשתי תקיפה חזקה על הדימוי ובזזזזזזז ארוך של הרולר. קבעתי את המשוט, לקחתי את מקל הדייג ובצעתי הוק-סט (משיכה חזקה לנעיצת הקרסים). הסתובבתי כדי להתחיל בדייג. מאחורי ראיתי שחפים רבים, או לפחות ציפורים גדולות שנראות כמו שחפים חגות מעל ושחף אחד על המים. התחלתי לאסוף חוט וראיתי שהשחף על המים מגיב ובתנועות ראש - חשבתי שהוא מנסה לגנוב לי את הדג. משכתי את הדג מהר יותר ותדהמתי ראיתי כי השחף לא מוותר ומתקדם לעברי. משכתי עוד ועוד... השחף התקרב ונענע ראשו בפראות ואז ראיתי - לא דג ולא כלום. הדימוי היה נעוץ במקור של השחף. מסתבר שהוא ראה את הדימוי נע במים וניסה לצוד אותו. במקום זה הפך לקורבן בעצמו. קירבתי אותו והוא השתולל וניסה לנשוך כל דבר בסביבה. קראתי ללירן שיתקרב ויעזור לי. לאחר מאמצים משולבים רבים, תוך מלחמה עם השחף וניסיון להתחמק מהתוקפנות שלו הצליח לירן לשחרר את הקרס מהמקור. השחף זינק והתפתל ואז הדימוי, עם שתי קרסיו, נתפס בגבו על שתי הכנפיים. במשך שעה ארוכה ניסינו בצורת שונות לשחרר את הדימוי. עם הדימוי הנעוץ בכנפיו לא היה לו סיכוי - הוא לא יכול היה לעוף.תוך כדי, היינו חייבים לחתור ולפדל היות והתחלנו להיסחף לדוברת קידוח גדולה שעגנה באיזור. תסבוכת אמיתית.
לבסוף הבנו שאין סיכוי לשחרר אותו ואין לו סיכוי לחיות כך - לא הייתה ברירה ועם כל הצער החלטנו שהדבר הנכון ביותר הוא להמיתו. בעזרת הגאנץ הטבענו אותו עד שנפח נשמתו, האומלל. הרגשנו חרא. מעניין למה לתפוס דגים, להמיתם ולאכלם נראה לנו הגיוני ואילו לפגוע בציפור נראה לנו אכזרי. המשכנו את מה שנשאר מהיום - אבל ללא מצב רוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה