כרגיל, במעגן ב-7:00. שבת. הפעם רק תומר, לירן ואנוכי. מזג אוויר מוזר ואפור. חם, אך השמש איננה. הים נראה קצת עובד - גלי. ההחלטה הנה לנוע צפונה ולקבל החלטות בדרך. תומר יוצא ראשון. אני אחריו ולירן אחרינו. תומר חותר מהר ואני ממש לא רגיל לראות אותו מאחור. לירן פתח מפרש ועף קדימה, חוזר ומידי פעם לראות מה שלומינו ולפטפט. הים עובד, עם גלים לא סדורים שמגיעים ממערב ומייצרים אתגר להתקדמות צפונה. מתקדמים עם גלי צד שנשברים על הקיאק מידי פעם.
החתירה לעכו היתה מאוד מתסכלת וקשה לתומר. זאת היתה הפעם הראשונה שהתנסה בים גבוה ולא מסודר עם קיאק ארוך וצר. הוא לא הצליח להשתלט על הקיאק וכל גל משך אותו לכיוון אחר. חתרתי לידו והנחיתי אותו, תוך כדי הדגמה, איך לנצל את הכוח של הגלים לטובתינו. איך ניתן לחתור בשלווה וללא מאמץ ובכל זאת לשמור על כיוון ולשלוט בקיאק. זה הכל עניין של תיזמון, ים, סירה וגוף. לחצתי עליו להימנע מהתגובה הטבעית של לפעול בכוח. הראיתי לו איך להתמסר לגלים וברגע הנכון לנצל אותם לצורך היגוי. בקילומטרים הראשונים הוא השתמש בתדירות גבוהה בחתירה בצד אחד ובהיגוי אחורי. שתי שגיאות חמורות. חתירה בצד אחד מעייפת ומונעת התקדמות מהירה (היא גם מצביעה על טכניקה לא יעילה). היגוי אחורי (שלא במצב גלישה) עוצר את הקיאק וגורם לעייפות גדולה של החותר שצריך להתחיל בתנועה שוב ושוב.
תומר המשיך להפנים ולשפר את החתירה שלו. מהר מאוד, יחסית, עברנו את הקריות ועכו נראתה באופק, למרות האובך. החלטנו להמשיך עד עכו. בשני הקילומטרים האחרונים איפשרתי לתומר להוריד הגה למים. באופן עקרוני אני נגד חתירה עם הגה היות והיא מונעת מהחותר לפתח מיומנויות חתירה. במקרה של תומר נראה היה כי אחת הבעיות שלו היא המשקל הנמוך שלו. הקיאק בנוי למשקל חותר הרבה יותר גדול, כמו גם מטען. ללא משקל זה קו המים שלו גבוה ויכולת שמירת הכיוון נפגמת. הירכתיים שנתונים לללחץ בלתי פוסק מהגלים והרוח, נוטים ביתר קלות להסתובב. עם ההגה היה לתומר קל הרבה יותר לנוע ולשמור כיוון.
את החתירה הקלטתי עם הצעצוע החדש שלי, שעון Suunto X10, הכולל, בנוסף לפונקציות מתקדמות שונות, GPS. באמצעות השעון יכולתי לבדוק כל הזמן את קצב החתירה, המרחק והזמן שעבר. בחתירה נמרצת, אך לא מאומצת, במקביל לגלים, הצלחתי לחתור במהירות של למעלה מ-10.5 קמ"ש. עם קצת עזרה מהגלים עברתי את ה-13 קמ"ש.
נחתנו בחוף קטן ומבודד בשטח של קציני-ים. שטח שהיה שייך בעבר לקורס חובלים. התחלתי להכין קפה. תומר השתכשך במים. הוא רצה לתפוס גלים אבל קיבל את הצעתי לשמור כוחות לחתירה לחיפה. אכלנו, שתינו ונחנו. את כל הציוד שהיה אצלי, לרבות מים רזרביים וערכת הקפה הטענתי בירכתיים של הקיאק של תומר. קיוויתי שכך הירכתיים ישקעו עמוק יותר ויהיו רגישים פחות ללחצי הים והרוח.
בדרך חזרה החלטנו לנוע לעומק המפרץ כדי להימנע מגלי החוף שהלכו וגבהו. החתירה התקדמה בצורה חלקה. תומר ואני חותרים רוב הזמן אחד ליד השני בקצב ממוצע של 5.5 קמ"ש. לירן מפליג קדימה וחוזר מידי פעם לבדוק מה קורה איתנו. ניכר היה בתומר כי הוא עייף. הצעתי לו שכל פעם שירגיש שהוא זקוק למנוחה, שיאמר ונתחבר לרפסודה למספר דקות. אצלי עיקר הבעייה היה כאב הישבן מהישיבה הממושכת.
בדרך חזרה חל שיפור עצום בחתירה של תומר. הוא חתר ללא הגה, לא התאמץ, ולא השתמש אפילו פעם אחת בהיגוי או חתירה כפולה. השילוב של הניסיון שצבר והמשקל בירכתיים חולל פלאות.
סיימנו את היום בשעה 16:00. תומר היה "מפורק" לדבריו. מלא סיפוק מההצלחה שלו לחתור לעכו וחזרה. קיפלנו. שטפנו. איחסנו והבייתה למקלחת.
בסה"כ, בסוף שבוע זה, תומר חתר קרוב ל-50 ק"מ. הישג שניתן לזקוף בחלקו לקיאק והמשוט החדשים.
החתירה לעכו היתה מאוד מתסכלת וקשה לתומר. זאת היתה הפעם הראשונה שהתנסה בים גבוה ולא מסודר עם קיאק ארוך וצר. הוא לא הצליח להשתלט על הקיאק וכל גל משך אותו לכיוון אחר. חתרתי לידו והנחיתי אותו, תוך כדי הדגמה, איך לנצל את הכוח של הגלים לטובתינו. איך ניתן לחתור בשלווה וללא מאמץ ובכל זאת לשמור על כיוון ולשלוט בקיאק. זה הכל עניין של תיזמון, ים, סירה וגוף. לחצתי עליו להימנע מהתגובה הטבעית של לפעול בכוח. הראיתי לו איך להתמסר לגלים וברגע הנכון לנצל אותם לצורך היגוי. בקילומטרים הראשונים הוא השתמש בתדירות גבוהה בחתירה בצד אחד ובהיגוי אחורי. שתי שגיאות חמורות. חתירה בצד אחד מעייפת ומונעת התקדמות מהירה (היא גם מצביעה על טכניקה לא יעילה). היגוי אחורי (שלא במצב גלישה) עוצר את הקיאק וגורם לעייפות גדולה של החותר שצריך להתחיל בתנועה שוב ושוב.
תומר המשיך להפנים ולשפר את החתירה שלו. מהר מאוד, יחסית, עברנו את הקריות ועכו נראתה באופק, למרות האובך. החלטנו להמשיך עד עכו. בשני הקילומטרים האחרונים איפשרתי לתומר להוריד הגה למים. באופן עקרוני אני נגד חתירה עם הגה היות והיא מונעת מהחותר לפתח מיומנויות חתירה. במקרה של תומר נראה היה כי אחת הבעיות שלו היא המשקל הנמוך שלו. הקיאק בנוי למשקל חותר הרבה יותר גדול, כמו גם מטען. ללא משקל זה קו המים שלו גבוה ויכולת שמירת הכיוון נפגמת. הירכתיים שנתונים לללחץ בלתי פוסק מהגלים והרוח, נוטים ביתר קלות להסתובב. עם ההגה היה לתומר קל הרבה יותר לנוע ולשמור כיוון.
את החתירה הקלטתי עם הצעצוע החדש שלי, שעון Suunto X10, הכולל, בנוסף לפונקציות מתקדמות שונות, GPS. באמצעות השעון יכולתי לבדוק כל הזמן את קצב החתירה, המרחק והזמן שעבר. בחתירה נמרצת, אך לא מאומצת, במקביל לגלים, הצלחתי לחתור במהירות של למעלה מ-10.5 קמ"ש. עם קצת עזרה מהגלים עברתי את ה-13 קמ"ש.
נחתנו בחוף קטן ומבודד בשטח של קציני-ים. שטח שהיה שייך בעבר לקורס חובלים. התחלתי להכין קפה. תומר השתכשך במים. הוא רצה לתפוס גלים אבל קיבל את הצעתי לשמור כוחות לחתירה לחיפה. אכלנו, שתינו ונחנו. את כל הציוד שהיה אצלי, לרבות מים רזרביים וערכת הקפה הטענתי בירכתיים של הקיאק של תומר. קיוויתי שכך הירכתיים ישקעו עמוק יותר ויהיו רגישים פחות ללחצי הים והרוח.
בדרך חזרה החלטנו לנוע לעומק המפרץ כדי להימנע מגלי החוף שהלכו וגבהו. החתירה התקדמה בצורה חלקה. תומר ואני חותרים רוב הזמן אחד ליד השני בקצב ממוצע של 5.5 קמ"ש. לירן מפליג קדימה וחוזר מידי פעם לבדוק מה קורה איתנו. ניכר היה בתומר כי הוא עייף. הצעתי לו שכל פעם שירגיש שהוא זקוק למנוחה, שיאמר ונתחבר לרפסודה למספר דקות. אצלי עיקר הבעייה היה כאב הישבן מהישיבה הממושכת.
בדרך חזרה חל שיפור עצום בחתירה של תומר. הוא חתר ללא הגה, לא התאמץ, ולא השתמש אפילו פעם אחת בהיגוי או חתירה כפולה. השילוב של הניסיון שצבר והמשקל בירכתיים חולל פלאות.
סיימנו את היום בשעה 16:00. תומר היה "מפורק" לדבריו. מלא סיפוק מההצלחה שלו לחתור לעכו וחזרה. קיפלנו. שטפנו. איחסנו והבייתה למקלחת.
בסה"כ, בסוף שבוע זה, תומר חתר קרוב ל-50 ק"מ. הישג שניתן לזקוף בחלקו לקיאק והמשוט החדשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה