הורי הכיתה של תומר ביקשו ממני לארגן את מבצע "חלוץ בודד", לילדי הכיתה. כיתה ז'. הרעיון הוא שהילדים יתחלקו לקבוצות, יתארגנו עצמאית, ינווטו אל מקומות הלינה שלהם עצמאית, יבשלו בשטח וילונו לבד, ובבוקר ינווטו לנקודות נוספםות תוך ביצוע משימות שונות. האירוע תוכנן להסתיים בפיקניק עם ההורים. הסכמתי להוציא את הרעיון לפועל ולהיות אחראי על ביצועו.
האיזור שנבחר הוא איזור יער עופר, או ליתר דיוק, חניון מירב, מעל כרם מהר"ל. כשבוע לפני האירוע העברתי לילדים שיעור ארוך ומפורט על עקרונות הניווט, לרבות טופוגראפיה, קורדינטות, אזימוטים, בחירת ציר ניווט ולימוד סיפור דרך. כמו כן הכנתי מערך שיעור על ענייני שדאות, שכלל תנועה בשטח, ביגוד, ציוד, אוכל ובישול בשטח, הכנת מחנה, בטיחות באש וכו', וכו'.
הילדים חולקו לשתי קבוצות וכל קבוצה בחרה איש קשר, אחראי בישול, ונווטים. כל קבוצה חילקה הוראות לכל חבריה. איזה ציוד בישול ואלו מצרכים יביא כל ילד.
ארגנתי מפות, סימנתי עליהן את נקודות הלינה ונקודות הציון לניווט, השגתי מצפנים ובניתי תוכנית עבודה. כשלושה שבועות לפני האירוע, נסענו, כל המשפחה, לטייל באיזור, לנווט ולהחליט על נקודות לינה ונקודות ציון.
ללמד ילדים ניווט, בכלל ללמד ילדים זאת משימה לא פשוטה ולא ממש מתאימה לי. לבזבז זמן בניסיון לקבל תשומת לב ולהרגיע את הפטפטת והרעש. ללמד בית הספר הפתוח זאת משימה מורכבת הרבה יותר. עמדתי בכבוד במשימה - אני מקווה.
ביום שישי האחרון, התייצבו הילדים עם ההורים בחניון ליד הכביש הראשי (חניון אתא טורק) של הכניסה למרכז מירב. הילדים, מתרגשים עד צוואר, מארגנים תיקים, בדיקות אחרונות, בנים משתוללים ובנות רציניות. בגילאים האלו (12-13) הבנות נראות מבוגרות עשרות מונים מהבנים שנראים לידן ממש ילדותיים להפליא.
ביקשתי אלי את הנווטים של הקבוצה הראשונה. תומר ואסתר הגיעו. הם טרחו והכינו סיפור דרך. על פי ההנחיות שלי הם בחרו ציר תנועה ארוך יחסית, אך פשוט לניווט ותנועה עם אפשרויות מעוטות לבירבור. אישרתי להם לצאת.
קראתי לנציגי הקבוצה השניה. ניר ואופק בגיעו. הציר שהם בחרו היה קצר הרבה יותר, אך מאוד מסובך לניווט עם אפשרויות בירבור רבות. נסיסתי להסביר להם, אך הם התעקשו על הבחירה שלהם. אישרתי להם לצאת, בלית ברירה, תוך הנחיות נוספות.
כפי שחששתי, הקבוצה השניה לא הצליחה למצוא את הדרך כבר בהתחלה. עזרנו להם לעלות על הציר. אני וההורים שהתכוונו להישאר במשך הלילה לישון בשטח החלטנו לעלות על ההר, למקום לינת הלילה שלנו. ברגע שהגענו לאיזור הלינה שלנו, שנבחר כך שיהיה בציר התנועה של קבוצות הניווט וגם במרחק סביר מאיזורי הלינה שלהם, נראתה הקבוצה של תומר. הם הצליחו להגיע מהר ובטוח והיו בדרכם לאיזור לינת הלילה על מנת להתארגן.
הקבוצה שניה בוששה לבוא. התחלנו בטלפונים עצבניים לנסות לראות היכן הם ואיך ניתן לסייע להם. הם אכן הסתבכו בדרכים לא ממש עבירות, טיפוסים תלולים וקושי לזהות צירי תנועה. הם הגיעו למרות הכל לאחר כשעתיים. החמאנו להם על הנחישות וההתמדה.
לפני החשיכה החלטנו, מספר הורים, לבקר במחנות הלילה. היחדים קיבלו את פנינו בשמחה רבה. הם היו בעיצומם של ההכנות לארוחת הערב. מבשלים על גזיות ועל מדורות פסטות, רטבים, שניצלים וסלטים. מדהים לראות איך הילדים הצעירים מסתדרים טוב כל כך בלעדינו.
במחנה ההורים היה שמח. נשארנו חמישה אבות ושש אמהות אמיצות. בילינו את הלילה בפטפוט אינסופי, 7 בקבוקי יין והמון אוכל ופיצוחים. היה נחמד. ישנתי מעט מאוד. כשכולם נכנסו לאוהלים, נותרתי אני בשק שינה מתחת לכיפת השמים במצב של נים לא נים, כדי לשמור על המחנה. בחמש וחצי התחלנו להתעורר. נעמה הכינה קפה הפוך (עם מקינטה ומכשיר הקצפת חלב). ארוחת הבוקר היתה גדושה ומלאה דברים טעימים. פירקנו וקיפלנו.
ב-8:30 התאספו הילדים במחנה לינה מספר 2. הם היו נרגשים והתחרו זה בזה בסיפורי ההצלחה שלהם. תידרכתי לגבי הליכה ושתייה נאותים. ביקשתי את הנווטים, עברתי על צירי הניווט, שאלתי שאלות ואישרתי יציאה.
במקביל, גל שילט את הדרך להורים המגיעים לפיקניק ומיקם את ההורים בתחנות השונות אליהן יגיעו הילדים. היו ארבע תחנות (נקודות ציון) עם משימות בכל תחנה. בתחנה הראשונה ידפוק כל ילד מסמר עם פטיש ויבריג בורג עץ. בתחנה השניה הם אמורים לפתוח קופסת שימורי אננס קטנה עם פותחן צבאי. בתחנה השלישית ינווטו ניווט יתדות (אזימוטים ומרחקים) והרביעית הנה אתר הפיקניק עם ההורים.
קבוצה מספר 2 הגיעה במהירות לתחנה הראשונה. קבוצה מספר 1, הקבוצה של תומר, נעלמה. יצרתי קשר עימם, מנסה להבין היכן הם מסתובבים. בדיעבד התברר כי התחנה מוקמה כ- 50 מטר מתחת למקום הב היא היתה צריכה להיות על פי המפה. תומר ואסתר הגיעו למקום הנכון, לא ראו את ההורים שאמורים להיות שם והמשיכו ללכת, אין לי מושג למה. השגיאה הזו עלתה להם בכמה קילומטרים מיותרים ואובדן זמן.
קבוצה מספר 2 הגיעה במהירות לתחנה השניה והחלה לנוע לתחנה השלישית. תומר עדיין לא הגיע לתחנה הראשונה. קבוצה מספר 2 לא הגיעה לתחנה וברור היה כי הם מתברברים. בינתיים תומר הגיע עם הקבוצה שלו לתחנה 1 ומיהר לתחנה 2. כששמע שקבוצה 2 עדיין לא הגיעה לתחנה 3 החליט לנסות ולהשיגם. ואכן, שתי הקבוצות נפגשו בחתנה. הניווט בין צחנה 2 ל- 3 היה מאוד מסובך, אך תומר הצליח לבצע זאת. קבוצה 2 התברברה ועשתה עיקוף גדול כדי להגיע לתחנה.
עם סיום המשימות הגיעו כל הילדים לשולחנות עמוסים כל טוב ואל ההורים הממתינים. הילדים עלו על גדותיהם מהתרגשות ושמחה על החוויה שעברו. הבעייה היחידה היא שהם רוצים עוד הפעם, ולא בעוד שנה.
היה מענג לראות כיצד הילדים האלו מסוגלים לגלות אחריות, מסירות, יוזמה, כושר ארגון וחשיבה - כל זאת ללא הורים, מורים ומבוגרים האומרים להם מה לעשות. צריך להאמין בהם יותר ממה שאננו נוטים להאמין.
