יום שבת, 13 באפריל 2013

בניגוד לתחזית

בשבועות האחרונים סופי השבוע מתאפפינים בתנאים לא נוחים לחירה. רוחות ובעיקר גלים גבוהים. תומר ניצל את חופשת הפסח, שבה צופי-ים לא פעלו, ויצא עם החבר'ה לגלוש בגלים. גבי אסף אותו מהבית, עם הקיאק והחזיר אותו אחר כך.

התחזית להיום הבטיחה ים אידיאלי. פיצוי על השבועות האחרונים. רוחמערבית-דרום-מערבית של כ-4 קשר, רוח קלה ונעימה. ים בגובה 20 סנטימטר. שמש חמימה. גן עדן.

הגענו למעגן מוקדם בבוקר. לירן, גבי, מיכה, אלי, תומר, דוד, איגור, ניר, שמשון ואנוכי. רוח חזקה נשבה. לפחות 15 קשר. רוח צפונית. הים היה גלי, אפור וכועס. עננים כבדים כיסו את השמיים. בקיצור, איפה התחזית ואיפה המציאות. תומר רצה לחזור עד 9:30 לצופי-ים, על מנת להתארגן לפעולה. אז יצאנו ראשונים. חתרנו את מול הרוח ומול הגלים. ביציאה מהנמל הגלים התחילו לעלות והגיעו מעל מטר. הגלים היו מבולגנים וחלקם נשברו על הקיאק עם הרבה קצף. תומר רצה לחתור צפון-מערבה, אל עומק המפרץ, כדי לחזור עם הגלים בגלישה. החבר"ה תכננו לחתור לחוף השקט - מערבה. הצטרפתי לתומר כדי  שלא יהיה לבד. חתרנו אל עומק המפרץ. חלק מהזמן, למרות שתומר היה מרוחק ממני רק 50 מטר, פשוט לא ראיתי אותו. הוא נבלע לחלוטין בין הגלים ורק קצה המשוט שלו נראה מידי פעם. בים סוער כזה לא ניתן היה לצלם. צריך את שתי הידיים על המשוט ולהיות עירניים כדי לא להיות מופתעים מגל שיגיע מכיוון או בעוצמה לא צפויים ויהפוך את הקיאק.

בשלב מסויים, כשהגענו לאיזור בו האניות הגדולת עוגנות בלב המפרץ נפרדתי מתומר. הוא התחיל בחזרה למעגן ואני לכיוון ההפוך - לחוף השקט. החתירה לחוף השקט לא היתה פשוטה. הגלים הגבוהים הגיחו עכשיו מהצד ומידי פעם התנפצו ושטפו את הקיאק, צריך היה לשמור על עירנות מלאה כדי להתכונן ולא להיות מופתעים.

בחוף השקט, שמחה והמולה. עשורת סירות אופטימיסט עם מפרשיהן הלבנים כיסו את החוף לפני ההזנקה לתחרות ארצית. בחוף פגשתי את יתר החברים. קפה. עוגות. פירות יבשים. ויאללה, לחזור לפני ההזנקה לתחרות.
בינתיים הרוח נחלשה מעט, השמש עלתה והים ירד, כך שהדרך חזרה היתה נעימה יותר. לפני הכניסה לנמל תפס לירן לוקוס לא גדול. צילומים ושיחרור לים שימשיך לגדול.

בחוף השקט ראיתי את תומר מתכונן להפלגה בסירת 420, יחד עם אלה. עקבתי אחריו עד שהפליג לדרכו. היה מעולה, בעיקר בגלל מזג האוויר ומצב הים המאתגר.









 








 







יום שני, 1 באפריל 2013

טיול קצר למירון, פסח, חג שני

רוח מזרחית חזקה ביטלה את אפשרויות החתירה. תומר, שסוף סוף יש לו יום חופשי בלי צופי-ים או חתירה, הציע שנלך לטייל. רעיון טוב. הבעייה היא לאן מטיילים על מנת להתחמק מהמוני ישראל הגודשים את האתרים ואת הכבישים. הר מירון נראה אלטרנטיבה מבטיחה. מזג האוויר קריר שם יותר, הפריחה בשיאה והאר אינו כלל כך פופולרי כשאין בו שלג. עם הכביש עוקף הקריות החדש ודרך נהריה-מעלות-חורפייש הגענו לפסגת ההר בשעה וחצי. ללא פקקים ובמהירות ראוייה לציון. כצפוי, היו נופשים בחניון, אך לא רבים, והם נטמעו בחורשות שמסביב ובשביל הפסגה. על כם בחרנו להתרחק והלכנו לכיוון בית ג'אן (נחל מירון). מזג האוויר היה אביך ביותר עם ראות גרועה, אך פרט לכך היה כיף של ממש.

לאחר שירדנו מהר החלטנו לקפוץ למסעדת בת-יער, שבה לא ביקרנו שנים רבות ויש לה מוניטין טובים. בגליל יש מעט מאוד מסעדות שאינן מזרחיות וזו מן הסתם היתה הקרובה ביותר. החוייה לא היתה מרנינה והחשבון גדול. 
כשהגענו התברר כי המספעדה מפוצצת. הציעו לנו לשבת בכרכרה בהיא מעין חדר אוכל פרטי. נשמע טוב. הכרכרה כשמה כן היא, עגלת עץ מכוסה בבד עם שולחן וספסלים בסיסיים. הישיבה נראתה קצת מנוכרת. חסרים היו קישוטים כלשהם שיעניקו קצת חמימות למקום. התפריט מאוד בסיסי ודל ומתבסס בעיקר על בשר. הרבה בשר. אין מנות קטנות. הסטייקים הקטנים הנם 400 גרם. המנה הקטנה ביותר היתה המבורגר של 300 גרם (גם זה די גדול עלי). כמנה ראשונה, ליסט ואורן חלקו קרפצ'יו. היה סביר. תומר ואני חלקנו טארין חצילים וגבינת צאן עם פסטו. היה לא רע. לא מדהים, אבל בסדר. לחם לא הוגש. התברר כי לחם מזמינים בנפרד ומשלמים עליו 18 שקל. אישית אני לא אוהב מסעדות יקרות שדורשות תשלום על לחם. נראה לי די בסיסי להגיש אותו כחלק מהמנות. ליסט ואורן חלקו מנת המבורגר אחת וביקשו אותה מדיום-וול. תומר ואני הזמנו כל אחד מנת המבורגר בדרגת עשייה של מדיום. המנה הראשונה הגיעה, ללא סימן לדרגת העשייה. צריכים היינו לקרוא למלצרית, שהלכה למטבח לברר וחזרה והודיעה שזה מדיום. המנה כבר הספיקה להתקרר כמובן. יחד עם המנה הגיעה צלחת קטנה של צ'יפס (תפוגן) פושר ועייף. אחר כך הגיעה המנה של ליסט ואורן. עם המנה צריכה היתה להגיע לביבת כרובית, שלא הגיעה. ליסט ואורן הזמינו פירה בטטות. הפירה הגיע בצלחת קטנטנה. היה גרגרי לטעמי אבל עם טעם סביר. גם הפירה לא היה חם. ההמבורגרים הגיעו ללא כל רוטב, רק עם עגבנייה, בצל, חסה ומלפפון חמוץ. סטנדרטי לחלוטין. במסעדה המתמחה בשרים הייתי מצפה לקבל רטבים מתוחכמים כלשהם. לפחות רטבים סטנדרטיים. כלום. ליסט, תומר ואורן כמעט סיימו את הארוחה והמנה שלי לא הגיעה. לפתע נכנסה המלצרית עם מנת ילדים. הסברנו לה שלא הזמנו מנת ילדים, אך המנה שהזמנו לא הגיעה. היא מלמלה משהו על עומס במטבח, אבל ברור היה כי היה פה בלבול. המנה שלי הגיעה לאחר שתומר, אורן וליסט סיימו לאכול. ההמבורגר היה סביר, אך לא טוב יותר, אולי אפילו פחות, מההמבורגרים של הרשתות המתמחות בכל עיר (כמו BBB או אגאדיר). שכחו לצרף למנה את הצ'יפס, אך לאחר שטעמתי מהצ'יפס של תומר, ההפסד לא היה גדול, ממילא לא הייתי נוגע בו.למרות שביקשנו קנקן מים, הדבר נשכח. בפעם השניה שביקשנו, לאחר שסיימנו לאכול, הקנקן הגיע. הקינוחים היו סבירים. ברמה של כל בית קפה סביר. בסיכום, תמורת 520 שקל הייתי מצפה לאוכל ברמה גבוהה יותר, שירות טוב הרבה יותר וקצת נדיבות. על האיחור בהגשת המנה שלי פיצו אותנו בקינוח על חשבון הבית.
פעם הבאה שנהיה באיזור נסתפק ,כנראה, בממולאים, קבבים ושיפודים בגוש חלב. בבת-יער לא יראו אותי בשנים הקרובות.