על קיאקים וקצת על הא ועל דא: הקפת האי מילוס, אוקטובר 2011

מתעוררים עם הזריחה (7:00 בבוקר) לאחר אינסוף שעות שינה. השמיים קודרים. רוח חזקה מנשבת. אוכלים ארוחת בוקר ראשונה. מתחממים עם הקפה המהביל. יום מאוד לא פשוט מצפה לנו. הרוח היא בעוצמה N6-7, רוח חזיתית ברובה. דהיינו חתירה מול רוח צפונית של 50-70 קמ"ש. בחלק מהזמן אנחנו חותרים בכל הכוח רק כדי להישאר במקום. דייב מנחה אותנו להיצמד אליו ולנוע לאורך הסלעים והמצוקים על מנת לקבל הגנה מירבית מהרוח. עדיין ישנם מעברים פתוחים שעוצמת הרוח בהם לא תיאמן. להחזיק את המשוט ביד הופך להיות מאמץ ניכר. בבכניסה לאחד המפרצונים אני מנסה לצלם את החבר'ה ועוזב לרגע את המשוט. שגיאה רבתית. הקיאק מסתובב במהירות, עולה לרוח ומתחיל להיסחף אל לב ים. שם הגלים נראים ענקיים, לבנים ומשתוללים. במאמץ אדיר, שעלה לי ביבלות, אני מצליח לסובב חזרה את הקיאק וחותר להגנה החלקית של המצוקים. גשם יורד ללא הפסקה. הרוח גורמת לתרסיסי ים מסביבנו. עם הרסס שבאוויר והגלים הנשברים על הסיפון, החתירה רטובה לחלוטין. בקיצור, רוח חזיתית בעצמה שאף אחד מאיתנו לא התנסה בה. גשם כבד ללא הרף. ים גבוה. אנחנו חותרים. משחקים בגני סלעים. נכנסים ל'אלפי' מערות ומנהרות. נהנים מכל רגע, לעזאזל מזג האוויר. תומר, הצעיר בחבורה (בן 14) מתמודד בגבורה עם תנאי מזג האוויר והים ומאושר על ההתנסות הקיצונית שנפלה בחלקו.

גולת הכותרת הייתה כניסה למערה מדהימה ביופייה, Sikia. תקרת המערה התמוטטה ונוצרה לגונה יפיפייה, עם מים בצבע טורקיז שקוף, המכוסה חלקיתבחלקי תקרה שלא קרסו. יצאנו לטיפוס וטיול על ההר, דרך התקרה ההרוסה. הנוף הניבט למטה מדהים.

בהמשך, נחתנו במפרץ סלעי קטנטן המוגן יחסית מהרוח, על מנת לנוח ולחלץ עצמות. תוך דקות הדלקנו מדורה מתחת לצוק שסיפק מעין הגנה חלקית מהגשם הבלתי פוסק. אכלנו ארוחה קלה, נחנו והתחממנו. ארוחות הביניים התבססו בעיקר על עלי גפן ממולאים (להיט!), טונה משומרת, חומוס וטחינה טריים, תמרים, חטיפי אנרגיה, שוקולד, תה וקפה.

דייב התייעץ איתי לגבי המשך היום המפרך והחלטנו לקצר אותו. לא ניתן היה להמשיך קילומטרים נוספים במזג האוויר הקיצוני הזה. החלטנו לפצות על החסר בחתירות ארוכות יותר בימים הבאים. נחתנו בחוף סלעי במפרץ Psathi. נחתנו ליד מזח קטן עם בית דייגים נעול. לבית הייתה מרפסת קטנה ומקורה, שאמורה הייתה, ללא הצלחה, לספק לנו מגן מהגשם. הרוח שהגיעה מההרים והתנקזה למפרץ בו שהינו הייתה בלתי נסבלת. הקמנו בקושי רב אוהלים ומלאנו אותם באבנים על מנת שלא יעופו. תומר מצא מקלט באוהל והחליף את בגדי החתירה הרטובים בבגדים חמים יותר ויבשים. לירן ניסה מזלו בדייג מהמזח הקטן. לא ניתן היה לתלות את הבגדים לייבוש גם בגלל הגשם ובעיקר בגלל הרוח. שום אטב לא היה מחזיק מעמד לאורך זמן. מתחילים להכין ארוחת ערב בתנאים לא תנאים. הרוח שחבטה בנו הייתה לפחות 70 קמ"ש. בצירוף הגשם הכבד נוצרו תנאים המזכירים את הימים היותר קשים בצבא.

רוד מתקשר לדייב ומציע לנו להתקפל למלון. דייב מתייעץ איתי. אני מתנגד בכל תוקף ומוחה על המחשבה. "קטן עלינו" – אנחנו ישראלים. דייב מאושר מהתשובה ואומר שזה בדיוק מה שהוא אמר לרוד - “אין סיכוי שנוותר".

אוכלים מהר מהר כדי להתחמק לאוהלים ולקוות לבוקר טוב יותר. תומר לא יוצא מהאוהל ואני מביא לו את האוכל ב"שירות חדרים".

הולכים לישון מוקדם מהרגיל כי אין אפשרות לשהות בחוץ. בלילה הסופה ממשיכה להשתולל ואף מתחזקת. האוהלים שלנו הנם אוהלי 2 עונות, דהיינו, חדירים למים. הדבר היחידי שלא חדיר למים הוא הרצפה. התוצאה היא שמהר מאוד כולנו שחינו בבריכת מים בתוך האוהל. האוהלים מחזיקים מעמד בקושי רב ברוחות. מוצפים במים. הבגדים, שקי השינה, המזרנים - הכל מוצף ורטוב. קר בטירוף, בסביבות 12 מעלות.
גדי החליט לישון במערה סמוכה המוגנת מרוח. בלילה חדרו מי הים למערה והציפו את שק השינה והמזרן שלו. הוא גילה זאת רק בבוקר, כך שמצבו לא היה טוב בהרבה משלנו.
בשלוש בלילה אני שומע קולות מוזרים ואורות מכיוון האוהל של לירן, הצמוד אלינו. שואל אותו אם הכל בסדר. לירן חתך בקבוק למעין כוס גדולה והתחיל לרוקן את המים שהצטברו לו באוהל. הזוי לחלוטין. מצבו היה אף חמור משלנו.

יום שני לחתירה.