סוף השבוע עבר בצורה שגרתית למדי. שגרה שכנראה תלווה אותנו עוד זמן רב. כדי לאפשר לתומר לחתור, אני חייב לבנות את זמני החתירה שלי סביבי בית הספר וצופי-ים. דהיינו, לצאת בשישי בצהריים, בשיא הרוח, למהר יחסית עקב הימים המתקצרים, לצאת בשבת בבוקר ולחזור לפני 10:00 כדי שתומר יוכל לההספיק לצופי-ים. אמנם אין הקבה על מה לספר בתנאים אלו, אבל הכיף הוא אותו הכיף. להיות עם הקיאק בים. לחתור. לחוש את שינויי מזג האוויר ומצב הים מקרוב.
בשישי תומר ביקש לצרף את שוהם, חברו. שוהם יצא על קיאק הישיבה העליונה של זאב. רוח חזקה נשבה. מעל 15 קשר. הים היה עכור וקצות הגלים היו לבנים. הקצף הנוצר כשהרוח חותכת את פסגות הגלים. הים היה די גבוה וגלי. הגלים נעו בתדירות גבוהה יחסית. 3 שניות הפרש בין גל לגל. תנאים לא קלים לחותרים מתחילים. שוהם, טען שזה קצת קשה אבל הוא מסתדר. אני התקדמתי במהירות לכיוון ראש השובר. לכיוון הים הפתוח. עם הגיעי לראש השובר תומר צלצל וביקש לפנות לשנות כיוון, ולחתור לכיוון מזרח, לחוף שבקצה השובר של מפעל גדות. למעשה החוף הדורמי של קרית חיים. אישרתי לו. חתרתי לבד מספר קילומטרים לכיוון צפון, עד בויות ומשם חתכתי מזרחה עם הגלים והרוח. החתירה הייתה קצת מאתגרת טכנית כתוצאה מהגלים החובטים מאחור, מטלטלים את הקיאק ומנסים לסובבו כדי שיקביל אליהם ואז להפכו. חתירה מסוג זה דורשת ריכוז ועבודה בלתי פוסקת כדי לשמור על הקיאק בניצב לגלים. משום מה לא ניתן היה לגלוש על הגלים. אולי כי הם היו בתדירות גבוהה, אולי כי לא היו מסודרים.
חברתי לתומר ושוהם שהשתעשעו בגלי החוף הקטנים. שעשועי ילדים. את עיקר זמנם הם השקיעו לנסיון לגלוש עם קיאק הישיבה העליונה כגלשן. הם הפכו אותו וניסו לתפוס גלים ולהעמד עליו.
בשבת, יצאנו לפני 7:00, תומר, אנוכי, דוד, ניר וגבי. המסלול הרגיל - בת גלים, מנוחה קלה בחוף השקט וחזרה. ים חלק לחלוטין. אפילו משעמם. ללא רוח וללא גלים. אמבטייה. לא כל כך כיפי אחרי שמתרגלים לים עובד.
