שבת בבוקר התייצבנו, תומר, לירן, אוהד, דוד ורון במועדון זבולון. תומר חייב היה להתחיל אימון בצופי-ים, לקראת התחרות השנתית. אנחנו הסתכלנו על הים והיססנו באם ראוי לצאת או לא. יצאנו. מחוץ לנמל הגלים החלו להתרומם בפראות, רוח חזקה נשבה ואיימה להעיף את המשוט מהיד. רכסי הגלים החלו להקציף בתוצאה מהרוחח שקטמה אותם. חשרות עננים שחורות איימו לעטוף אותנו. הים היה ריק מכלי שייט, פרט לאוניות הגדולות הממתינות המפרץ. בקיצור, לא מזג אוויר מזמין. החלטנו לחזור לשקט הבטוח של הקישון.
החזרה מהמפרץ אל הקישון לא היתה פשוטה כלל ועיקר. הגלים והרוח שחבטה בים סיפקו תנאים לא נוחים, תנאים שהמשיכו מהלך מה בתוך הנמל. גשם זלעפות החל לרדת.
לאחר מספר דקות חתירה, העולם נראה אחרת. אין רוח, אפילו לא אוושה. אין גלים. מים חלקים. שמש מבצבצת לאט לאט בינות העננים. עצרנו לשתיית תה חם שהביא רון בתרמוס. המשכנו לחתור לכיוון מעלה הנחל. חיש מהר עברנו מתחת למחלפים והמשכנו מזרחה. המשכנו במסלול שלדעתי אף אחד לא עשה בשנים האחרונות. הנחל הלך ונעשה צר. צמחייה עבותה וסבוכה כסתה את הגדות, פולשת את המים. הנחל התפתל בפראות וענפים כיסו את המים. לפתע נראה היה כאילו אנחנו חותרים באיזו סצינה של סרט ("אינדיינה ג'ונס" על פי לירן). כל מה שחסר היו תנינים הגולשים מהגדה הסבוכה אל המים. גם מצ'טה היתה עוזרת.
לאחר כ-7.6 ק"מ במעלה הנחל, לא רחוק מצומת יגור, הגענו לסכר שמנע את המשך.חתירה חוויתית ביותר, ממש מתחת לאף. סה"כ חתרנו באותו יום כ-18 ק"מ. ניצול אופטימלי של יום סוער בים.
להלן הסרטון:
הסרטון של לירן:
